יש לי סיפור קצת אישי אבל אשתף אותו כאן, הייתה לי סבתא, אמא של אמא, שהכי אהבתי בעולם. הרגשתי שהיא מבינה אותי ובילינו המון ביחד. במשך כשנה גרתי אצלה והיא הייתה יותר קרובה אלי מכולם. כשהיא התאשפזה בבית חולים ממש דאגתי. דמיינו לעצמכם את ההקלה שהייתה לי כשאמרו שהיא משתפרת והיא תהיה בסדר. עכשיו תדמיינו את הכאב כשלמחרת בבוקר אמא שלי התקשרה ב-6 בבוקר להגיד שהייתה קריסת מערכות והיא נפטרה. סבתא שלי נפטרה מחיידק בית חולים, אחת מ-5,000 באותה שנה.
זה היה הרגע שבו פגשתי לראשונה את ההשלכות של המחסור בתקצוב. אם מעניינים אתכם מספרים, ביחס לאוכלוסייה, מתים בישראל פי 2 יותר אנשים מבארצות הברית, פי 3 מאנגליה ופי 4.5 מגרמניה. זו לא גזרת גורל, אלו החלטות חוזרות ונשנות של ממשלות לאורך השנים. ואת ההחלטה הזו אנו רואים שוב היום, כשמתוך 5.8 מיליארד ₪ שהובטחו למערכת הבריאות, היא תקבל רק 675 מיליון. פחות מ-12% מההבטחה. סתם שתדעו, כדי להציל את סבתא שלי ונפטרים רבים מזיהומים בבתי החולים, הייתה נדרשת השקעה של כמיליארד שקלים בלבד. שמעתם נכון, כדי להציל אלפיי אנשים בשנה, צריך מיליארד שקלים שגם אותו לא מוצאים באף אחת מהתקציבים בעשרות השנים האחרונות.
